חלק 2- הילד המרצה, שלא מרוצה, ולא יודע מה הוא רוצה...

‏בחלק השני של הסדרה בנושא ריצוי, אתייחס לריצוי בהקשר שלנו האמהות / אבות, וביחס לילדים מרצים. 

‏התכונה המרכזית של הילד המרצה היא לא לזהות בעצמו את מה שהוא רוצה, איך הוא דואג לעצמו, מה משמח אותו. אלא קודם כל לשים לב מהם הצרכים/ רצונות / העדפות של הסביבה. פעמים רבות ילדים מרצים צריכים ללמוד, שלא לומר לברוא מחדש, את הטעם שלהם, ההעדפות שלהם והבחירות שלהם. הריצוי מהווה מנגנון הישרדותי עבורי ילדים במשפחות שבהם היה צורך עז (בשל מצבים נפשיים או של קשיים כלשהם בבית) להתחשב בהם על חשבון עצמו. יכולה להיות כמובן גם התנהגות נלמדת שקיבלה חיזוקים במשפחה, כי מאוד נוח שיש בבית ילד יותר ותרן, מתחשב, לא מתעמת שאינו מתעקש.

דאגה נפוצה שעולה להורים היא- האם הילד.ה שלי מרצה?

‏כהורים אנחנו עשויים להיות רגישים כלפי מי מילדים שדומה לנו במיוחד. אנחנו נוטות לזהות בהם, בין אם בצדק או בטעות, תכונות שאנו מכירות בעצמנו. משפטים כמו ׳אני יודעת לקרוא אותו, אני מזהה את זה אצלו, אני מבינה איך המוח שלו עובד׳ נאמרים בקול, או בלב אצל כולנו. המשפטים הללו הם תוצר של מערכת היחסים הקרובה בינינו. אבל הם גם תוצר של מנגנוני הסקת מסקנות (הלפעמים מוטעות שלנו), ושל מנגנוני דאגה שלנו כלפיהם. 

‏בהקשר הזה אני ממליצה תמיד לזכור -שהילד שלנו אינו אנחנו. הילד שלנו נולד לזוג הורים שונה מהבית בו אנחנו גדלנו. זוהי תקופה שונה, הציפיות שונות, וסדר הילודה אולי שונה במבנה המשפחתי. לכן הייתי ממליצה שלא להזדרז לתת פרשנות האם וכמה הילד שלנו הוא מרצה. לחלופין רצוי להתבונן ולתקשר זאת דרך סקרנות. לשאול שאלות בשיחה נינוחה על סיטואציות חברתיות, להתבונן בהתנהגויות, לדבר את זה בצורה לא שיפוטית. למשל: ׳האם זה היה כיף לך? נעים לך? מעניין מספיק עבורך או שאולי בדיעבד היית מעדיף משהו אחר?׳

‏חשוב לזכור שלכל תכונה יש גם צדדים חיוביים וגם שליליים. כאמור בפוסט הקודם, אנשים מרצים הינם נוחים, גמישים, חברים טובים, רגישים לזולת. בנוסף, מה שנראה לנו כריצוי עשוי לתת להם תחושת ערך ומשמעות מלהיות כאלה עבור החברים והסביבה שלהם. לפעמים הדאגה שלנו מפני היותם מרצים, שוללת מהם את הצד החיובי של התכונה. 

למעשה ‏יכולים להיות כאן שיעורים חשובים נוספים, שישרתו את הילדים מעבר לבחירה המרצה הנוכחית. לדוגמא, גם אם לילדים שלנו יש חבר/חברה שאנחנו פחות אוהבות,  בגלל שנדמה לנו שהילד שלנו מאוד מרצה כלפיהם. ‏יכול מאוד להיות שדווקא בזכות החברות הזו הם ‏ילמדו בבגרותם לזהות  את סוג האישיות היותר שתלטן, דרמטי או הלא גמיש. וכך יבחרו שלא להכנס בעתיד לתוך מערכות יחסים כאלה. למידה זו מתאפשרת רק דרך החוויה של להיות בסוגי חברויות שונים, גם חברויות מרצות, ואז לזהות מלכתחילה לבחור אחרת.  

בעצם אני לא בהכרח רוצה לקחת מהם ולהכחיד את התכונה המרצה, אני רוצה לאפשר איזון. דרך טובה לאזן היא בכך שאני אחפש, אציין בקול, ואעודד רגעים בהם הילד.ה שלי לא מרצה אחרים. למשל לומר:  ׳אהבתי את הבחירה שלך. זה אמיץ שהחלטת לנסות משהו חדש. או 'שמחתי לראות שלא וויתרת לאחותך הפעם, כנראה זה היה חשוב עבורך׳.׳  מגניב שהצלחת לעמוד על שלך שלא היה בא לך ללכת ליציאה הזו׳ וכן הלאה.

גם הילדים שלנו, שבכולם קיימת תכונת הריצוי במידה כזו או אחרת, מתלבטים עם עצמם בסוגיות של להיות מרצים. זה יכול להיות כלפינו ההורים (בעיקר בגילאים צעירים) או כלפי קבוצת השווים שלהם. בגילאים בוגרים יותר הם יכולים להתייעץ איתנו - Should I ? ולשאול מה לעשות ומה כדאי להם לבחור. למשל שאלה של מתבגרת צעירה האם להצטרף לקבוצה כלשהי, למרות שבעצם זה אולי אקסקלוסיבי מדי, או לא מגניב מספיק. ואולי היא בעצם לא אמורה לרצות את זה בכלל?! 

במצבים כאלה אני תמיד מנסה לזהות מהם הרצונות שדחוסים בתוך רשת סבוכה של מחשבות; ‏האם אני אמורה לרצות את זה בכלל? מה זה אומר עליי? האם מישהי טובה ממני, מושלמת ממני, הייתה רוצה את זה? האם זה בסדר לרצות את זה??

התשובה שלי מתבססת על הקשבה מעבר לכל המטריקס של מה אני אמורה לרצות, לזיהוי מה שהיא באמת רוצה. הייתי מנסה לשקף לה; "נראה לי שמה שאנחנו מדברות עליו זה לא האם כדאי או האם את אמורה לרצות את זה. מה שאנחנו מדברות עליו הוא שהמוח שלך אולי אומר אני לא אמורה לרצות את זה והנפש (spirit) שלך אומרת אבל אני רוצה את זה בכל זאת. אז מה כדאי לעשות?" הקונפליקט כאן הוא בין לא אמורה לרצות- לבין רוצה. אני רוצה בשבילך שתבחרי בהתאם לרצון העמוק והאמיתי שלך. ואל תתני למה שאת חושבת שאת אמורה, שמצפים ממך, או שאת מצפה מעצמך -לעמוד בדרכך. בעצם פעמים רבות השיחה עם ילדים של "האם כדאי לי" זו שיחה של קבלת אישור ורשות לבחור במשהו שאני באמת רוצה בו.

אנשים מרצים ,קטנים כגדולים, הרבה פעמים חושבים על הבנאדם שהם היו רוצים להיות ומקבלים החלטות בהתאם לזה. (למשל הייתי רוצה לחשוב על עצמי כאישה שתמיד נעימה, נחמדה, חיובית). 

לילדים ואנשים מרצים יכול להיות דיסונאנס וקונפליקט בין הגרסה של עצמנו -מי שאנחנו חושבים ורוצים להיות בראש שלנו -לבין מי שאנחנו באמת. הכוונה היא שאם אני אומרת ״לא״ מדי פעם, יפסיקו לחשוב שאני טובה או אכפתית או חיובית. בנוסף, הרבה פעמים אנשים מרצים מסתובבים עם אמונה שבנאדם אוהב וטוב לא יאמר "לא" ולא יאכזב אחרים . 

אחד השיעורים הכי חשובים שנוכל ללמד את ילדינו, ‏הוא  שגם ״כן״ וגם ״לא״, שתיהן תשובות לגיטימיות ורצויות באותה מידה. 

בחלק האחרון של הסדרה נתעמק במנגנונים פסיכולוגיים של ריצוי ולאחר מכן בבלוג הבא ארחיב לגבי המלצות פרקטיות לשימוש בשדה החברתי והמקצועי האמריקאי. בטיפולים הפרטניים בהקשרים הללו אני מתמקדת במתן כלים ובמיומנויות להגברת אסרטיביות.

אם הנושאים הללו נשמעו מוכרים עבורך,והיית רוצה ללמוד לאזן את התכונה המרצה, את.ה מוזמנ.ת לפנות אליי אישית.