חלק 1-איך להפסיק להיות המרצה ,שלא מרוצה...
- talmaisel
- 13 בנוב׳ 2024
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 15 בנוב׳ 2024
ריצוי חברתי- Being a Pleaser
לאחרונה הנושא הזה של ריצוי עולה אצלי בכל מיני הקשרים. אולי זה בגלל שהמשאבים של כולנו קצת יותר מוגבלים לאורך השנה המאתגרת הזו. ריצוי למעשה מחלק את המשאבים והאנרגיה שלנו, לטובת האחר, אבל על חשבון עצמינו. בחרתי לסכם ולשתף את עיקרי הנושא החשוב הזה במספר חלקים. בפוסט הנוכחי והראשון בסדרה הזו, נתמקד בהצגת הנושא ומתן כלים פרקטיים. בהמשך ארחיב על מנגנונים פסיכולוגיים שבבסיס הריצוי, כולל דוגמאות על ריצוי וילדים.
אנשים בעלי נטיה לריצוי (to please) קיבלו בילדותם הרבה חיזוקים מוקדמים עבור התנהגות ותרנית, פשרנית, כזו המכוונת לצרכיהם של אחרים (בעיקר ההורים). למעשה, רובנו די נהנים בחברתם של אנשים כאלה משום שהם איכפתיים, מתעניינים, רגישים, נוטים לוותר, מיטיבים להקשיב, וממעטים לכעוס על הקרובים אליהם, אם בכלל. אולם כולנו גם יודעים שהחיים דורשים מאיתנו לפעמים לכעוס, לדרוש את מה שמגיע לנו, לאכזב, להתעמת ולהשיג. אנחנו יודעים ממחקרים כי ילדים שגדלו בלי מספיק הכרה ומקום לכעס או לצרכים שלהם, מתפתחים פעמים רבות להיות בני נוער ומבוגרים עם נטיה לרצות אחרים.
ריצוי היא תכונה המאפיינת את אנשי הטיפול בעצמם וכמובן גם הרבה ממטופלי בקליניקה. בבלוג הנוכחי נתמקד פחות בסיבות שהובילו אותנו להפוך לא.נשים מרצים.ות, ויותר בזיהוי ההזדמנויות לשנות זאת.
הטקסט הבא נכתב לשון נקבה אך רלבנטי לשני המינים.
אז איך בעצם נצליח לומר ״לא״ בעולם שמהרגע שבו אנו קמות מבקש מאיתנו לעשות משהו, לתת מעצמינו משהו, ולהיות משהו? לפעמים דווקא לומר "לא" יכול להיות הדבר הכי משחרר ומפנה מקום. בואו ננסה ללמוד לומר ״לא״, באופן דיפלומטי ונטול אשמה.
בשגרה שלנו תמיד יהיו דברים שהיינו רוצות לעשות (למשל להתנדב יותר) או שהייתי רוצה שייעשו או שיקרו, אבל אני לא במיוחד רוצה לעשות אותם. לדוגמא נציגות בוועד כלשהו. לכן למול כל בקשה אני ממליצה להשהות, להתעכב, לקחת PAUSE, למשך כמה זמן שצריך כדי לא לענות באותו הרגע. אפשר לומר 'תודה שחשבת עלי, תני לי לחשוב על זה לרגע'. בדומה למה שאנחנו אומרות להצעה ליציאה ׳תני לי לוודא עם בן.ת הזוג׳. אפשר ואפילו רצוי להכיר תודה על זה שהציעו לנו והזמינו אותנו. כלומר, זה שלא מתאים לי הדבר הספציפי הזה שאני לא רוצה לעשות, לא אומר שאני לא אוהבת שחושבים עליי ומכלילים אותי. ועדיין הוכרת תודה היא לא בהכרח תנאי מספק בשביל התחייבות. תשובות שמאפשרות השהיה יכולות להיות בסגנון של; ׳אני צריכה זמן לחשוב, תודה שחשבת עליי, אני מעריכה את זה׳.
על מנת לעכב את התשובה אפשר למצוא תזכורת קטנה כמו לסובב טבעת/ צמיד שלוש פעמים כדי להוציא את עצמך ממוד תגובה אוטומטית, למוד של תשובה כנה. זה עוזר לנו להאט.
הרבה פעמים הילדים שואלים, או מבקשים או אפילו דורשים תשובה מידית ועכשווית (בהקשר למשהו שאני לא מעוניינת בו). אני משיבה 'שאם זה חייב להיות בזה ברגע אז התשובה היא כנראה לא .אבל אני אקח לי רגע לחשוב על זה, ואם זה יתאים לי בכל זאת אז אוכל לשנות את דעתי'.
לעיתים עולה סיטואציה של דחיפות מדומה (false urgency) שמישהו מתנהג כאילו יש דחיפות במתן תשובה, למרות שבעצם אין. מטרת הדחיפות היא להפעיל לחץ להיענות לבקשה. במצבים כאלה התשובה תהיה ככול הנראה ״לא״. אני עדיין שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי. אני גם זוכרת שהרבה יותר קל לשנות את דעתי לחיוב, מאשר להתחרט על ״כן״ שנתתי למשהו שאינני שלמה איתו.
דבר נוסף שיש להתחשב בו בעת קבלת החלטה, זה האם הבקשה תואמת את המטרות וערכים שלי. למשל במקרים של בקשה לתרומה (שקורים לקראת סוף השנה האזרחית יותר מתמיד), אוכל להשיב משהו בסגנון של 'הייתי שמחה לעשות את זה אבל השנה אני מתמקדת בשלוש מטרות /כיוונים שהצבתי לעצמי. למשל; בריאות פיזית, נפשית ומעורבות אקטיביסטית. אולי בשנה הבאה או ברבעון הבא זה יכול להתאים לי יותר'.
עוד אסטרטגיה לדעת אם התשובה שלי היא ״לא״-היא האם הבקשה היא משהו שהייתי נענית בחיוב לעשות היום או מחר. כלומר, האם אני מסכימה ועומדת מאחורי מילוי הבקשה היום או בזמן המאוד קרוב. אחרת כנראה שאמרתי ״כן״ למשהו שרחוק ממני בכמה חודשים, או שלא הרגיש לי מוחשי, או כי חשבתי שעד אז זה כן יתאים משום מה.
דרך נוספת להבין האם אני מרצה או בוחרת במה שנכון לי, היא להתבונן מתי אני אומרת ״כן״. כאשר ה״כן״ תואם את הרצון העמוק והאמיתי שלי. מה שנקרא רצון באותיות גדולות (UPPERCASE WANT). זה לעומת lowercase want שמבוסס על מה שאני חושבת שאני אמורה לעשות, אבל שלא מתכתב עם ערך או רצון עמוק, אלא לרצון יותר שטחי. כלומר אני יכולה לבדוק עם עצמי האם זה רצון באותיות גדולות (ערכי, עמוק), או באותיות קטנות (שטחי, קשור בריצוי).
לסיכום,
איך להיענות למול בקשה למשהו שאני לא רוצה בו:
להוציא את עצמך מהרגע עצמו על ידי עיכוב / השהיית תגובה.
לזכור שיש מעט מאוד דברים שהם באמת דחופים והכרחיים ברגע הזה.
לתת תשובה בהתאם למשאבים שלי, והתחשבות בערכים שחשובים לי ולמשפחתי.
לשמור לעצמי את הזכות והאפשרות לשנות את דעתי מתשובה שלילית לתשובה חיובית בהמשך.
בחלק הבא של הסדרה נתעמק בהיבטים של ריצוי וילדים, ולאחר מכן במנגנונים פסיכולוגיים של ריצוי.
בבלוג הבא ארחיב לגבי המלצות פרקטיות לשימוש בשדה החברתי והמקצועי האמריקאי. בטיפולים פרטניים אני מתמקדת בכלים ובמיומנויות להגברת אסרטיביות.
אם הנושאים הללו נשמעו מוכרים עבורך, והיית רוצה ללמוד לאזן את התכונה המרצה, את.ה מוזמנ.ת לפנות אליי אישית.
טל מיזל שי