חלק 3- מנגנונים פסיכולוגים של ריצוי

‏בחלק השלישי של סדרת הריצוי התייחסתי להסברים במנגנונים פסיכולוגים של תכונת הריצוי שנמצאת בכולנו, בעוצמות משתנות.

ניתן להתבונן על ריצוי עודף בהתאם לתאוריית ההתקשרות הפסיכולוגית של ג׳ון בולבי. במסגרת התיאוריה, התקשרות (attachment), הינה מושג המתייחס למערכת מולדת של התינוק, המכוונת ליצירת קשר בטוח ומשמעותי עם הדמות המטפלת העיקרית (דמות ההתקשרות).

ההתקשרות עצמה מתעצבת בעקבות חוויות של אינטראקציה הדדית בין תינוק להוריו, אשר באות לידי ביטוי בזמינות מצד ההורים, והתכווננות לצרכים הפיזיים והרגשיים של התינוק. ככל שהתינוק צובר חוויות ילדות חיוביות ומפתח ביטחון רגשי, האם (או כל דמות התקשרות אחרת) הופכת עבורו ל"בסיס בטוח". כלומר, קשר ממנו הוא יכול לצאת ולחקור את העולם, ואליו הוא גם יכול לחזור על מנת לקבל נחמה בעת הצורך. בהתאם, חוסר זמינות מצד ההורים, הזנחה, נטישה או חוסר עקביות באופן הטיפול בתינוק, עלולים להוביל להתפתחות סגנון התקשרות לא בטוח.

מחקרי המשך בעקבות התיאוריה של בולבי מצאו 4 דפוסי התקשרות מרכזיים בקרב בני אדם : ‏התקשרות בטוחה, התקשרות נמנעת, התקשרות חרדה-אמביוולנטית, וסגנון התקשרות בלתי מאורגן. 

סגנון ההתקשרות נשאר יחסית יציב במרוצת השנים, ולכן הוא נוטה לעצב את האופן בו האדם הבוגר מתנהל בתוך מערכות יחסים. 

במחקרים הבודקים ריצוי חברתי נמצא כי אנשים בעלי סגנון התקשרות חרדתי אומרים "כן", רק כדי לא לאבד את האדם האחר (להינטש, לפגוע באחר). זאת בעוד שאנשים המתאפיינים בסגנון התקשרות נמנע אומרים ״לא״ על מנת שלא לאבד את עצמם או את החופש שלהם. ההנחה היא שלאנשים עם מודל התקשרות בטוח, קל יותר להענות גם לחיוב וגם לשלילה. 

‏

אנשים שסובלים מעודף ריצוי חברתי צריכים לזכור שהתשובות "כן" ו"לא" אינן בינאריות . הם אינם מוגבלים רק להתייחסות לרעיון ספציפי אחד או להצעה של אדם אחר. אלא הם יכולים להתייחס גם לרצונות, העדפות והצעות חלופיות , כאלו המתאימות ומדויקת יותר משל עצמם. 

נקודה חשובה נוספת בהקשר לריצוי חברתי היא שאני לא רוצה להיות כל כך נדיבה כלפי אחרים, אבל לא מספיק נדיבה כלפי עצמי. כלומר הערך נדיבות בפני עצמו צריך לחול גם עליי, ולא להיות רק על חשבוני. כמובן שזה נכון גם לגבי ערכים נוספים כמו : חמלה, ראיית הטוב, סליחה  ועוד. 

משפט יפה שזכור לי אומר:

can you be that thing you love about yourself, without acting against yourself?

‏אם את יוצאת מגדרך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות עבור אחרים, כדי שיחשבו שאת נדיבה- זו אינה נדיבות. זה פשוט קבלת אישור לתחושת הערך שלנו. כל התיאוריות ההומניסטיות מלמדות אותנו שהערך שלי (self worth)  לא נובע משום דבר שאני יכולה לעשות עבור מישהו. זה לא משהו שתלוי בתן וקח (transactional).  הערך שלי הוא מעצם קיומי. הקושי של האדם המרצה לומר ״לא״ נובע מחוסר ביטחון בתחושת הערך, ששזורה באופן שגוי בפעולות שלנו. השינוי מתאפשר מעצם קבלת העיקרון שהערך שלנו קיים מעצם קיומנו, ולא בגלל הפעולות שלנו. 

(כלומר, לא אוהבים אותי בגלל שאני נדיבה אלא בגלל מכלול התכונות והאיכויות שבאות איתי). 

‏דרך נוספת להבין אם אני עושה דברים שאני לא רוצה, שאין לי תקציב לעשות, או שלא מתאימים לי, היא לשאול את עצמי למה אני עושה את זה? מהי הסיבה? מה אני מנסה להוכיח?

‏כשאת שומעת מחמאה על עצמך האם זה מזין את תחושת הערך של מי שאת? למשל האם זה חלק מהעצמי האמיתי שלך כאישה נדיבה, חברה טובה, תכונות שאת מזהה מעריכה בעצמך. או לחלופין האם זה מרגיש כמו משהו שאת צריכה לתחזק, לעבוד בשביל להוכיח אותו, להמשיך לומר לו ״כן״. במקרה כזה מדובר באישור חיצוני (external affirmation), ‏ולא בתחושת ערך פנימית עמוקה ויציבה.

‏למעשה מטרת העצירה או השהיית התגובה לאחר בקשה (הוסבר במאמר ה1 בסדרה), היא להזכיר לעצמך את העצמי האמיתי שלך (true self). לצאת מהעצמי הכוזב (false self) או ממי שאת מנסה לשדר שאת, או מה שאת חושבת שאת צריכה/אמורה להיות- לעומת מי שאת באמת כרגע. זה מצריך מאיתנו קבלה עצמית לכך שמי שאני היום היא מספיק טובה. ‏אנחנו לא צריכות כל הזמן להנפיק קבלות ואישורים על כך שאנחנו מספיק טובות. כמו כן, אנחנו גם לא צריכות להתעסק במה אחרים חושבים עלינו. השאיפה שלנו היא להתעמק במה שאנחנו חושבות על עצמינו. מקסימום נרחיב זאת למה חושב עליי מעגל קרוב וראוי.

אחרת  אני תמיד אהיה מספיק טובה- רק בהתאם ל"כן" הבא. 

אני מקווה שנהנתן ונתרמתן מסדרת הכתבות בנושא ריצוי.

בהמשך יעלה בלוג המתייחס לכלים פרקטים להתנהלות בשדה חברתי ומקצועי, שאינן ממקום של פיצוי או ריצוי עודף. 

מי מאיתנו שזיהה את עצמה כמרצה בסדרת הפוסטים האחרונים, ניתן לפנות אליי באופן פרטי על מנת לטפל בנושא עבור עצמיכן או בני המשפחה. בכל שאלה או הבהרה גם מוזמנים לכתוב לי.