חם... הקיץ מגיע ועם כל הכיף שבא איתו, לפעמים גם יש לנו ולזאטוטים קצת פחות סבלנות. אולם, לא מדובר הפעם על סוגיה עונתית, כי אם על שאלה אוניברסלית ורלוונטית. איך מלמדים ילדים להירגע מקושי/ מצוקה/ עצבים/כאב או עלבון? לפני שנפרט את הדרכים לעזור לאנשים הקטנים להירגע, נתייחס קודם כל לחשיבות של הרגיעה לחייהם הבוגרים. בהמשך, נקח דוגמא אישית מעצמינו כדי להגיע לפתרונות המתאימים ביותר.

היתרון בללמד את הילדים מנגנון הירגעות, הוא שילדינו לא יפתחו מנגנונים פחות הסתגלותיים כגון: אדישות, אלימות או התפרצויות רגשיות בלתי מתואמות. אנו יודעים מהשדה הטיפולי כי בוגרים שמתקשים לווסת רגשות סובלים מקשיים לאורך החיים במערכות יחסים ובהשתלבות במסגרות שונות. כמו כן, הם עשויים לפנות להתהגויות הרגעה עצמית מזיקות, לדוגמה: אכילת יתר, עישון, צריכה עצמית של תרופות, וכו׳. לכן, אני רואה בהתייחסות לנושא ההרגעה כחלק חשוב מהתפקיד ההורי. אנחנו בעצם מעניקים כלי, איזושהי מיומנות שאם אנו לא נלמד את הילד הוא לא ידע. הן פסיכולוגים והן דמויות חינוכיות מסכימים שמדובר בהשקעה מאד משתלמת בטווח הארוך ולא רק המיידי.

אם כך, איך עושים זאת- איך נלמד את ילדינו להירגע? דרך טובה לענות על שאלה זו היא להפנות אותה קודם כל אל עצמינו- כיצד אנחנו כמבוגרים נרגעים?

מעניין שהתשובה לא תמיד מובנת מאליה גם לנו כבוגרים, עם אסטרטגיות התמודדות והכרות עצמית של שנים רבות. שאלו את עצמכם או את בן הזוג- מה כן עוזר לנו? האם זה מוזיקה, ספורט, כתיבה, התאוורות, שטיפת פנים, שיחה טובה, שתיקה, התייעצות, התבודדות, עישון, שתייה, שינה... הרשימה ארוכה ואינדיבידואלית לכל אחד מבני המשפחה.

כיום ישנה הסכמה והבנה כללית כי כשילדינו עוד קטנים-אנחנו האמצעי היחיד והראשוני שלהם למרגוע. אנחנו משתדלים שכל מצוקה כמעט תקבל מענה של מגע, תזונה, תנועה, קול או שינוי להטבת התנאים. עם הזמן, אנחנו מצפים מילדינו ללמוד איך לעשות זאת עבור עצמם. יש המתעקשים על מוצץ או חפץ מעבר שייסע לילדיהם להירגע בהעדרם, או יתווסף לחיבוק, ולמילים המרגיעות שלנו.

כל הורה מכיר את התמונה של התקפי הזעם, בהם הפעוטות לעיתים נראים כמתפרקים מיציבותם, ללא כל התראה מוקדמת, וללא כל הצדקה פרופורציונלית. הצורך להירגע עולה גם במצבים העמומים הללו ש״עובר על הילד שלנו משהו״ ואיננו בטוחים במה מדובר, ואיך בדיוק לעזור לו. אנחנו מעלים ספקולציות, מתוך הקשר לשינויים סביבתיים בגן ובמשפחה. הסברים נוספים נוגעים לשלב התפתחותי שמביא איתו עצמאות ומרדנות, חרדות וביעותי לילה.

בהתבגרותם ההתקפים הללו שוככים (או משנים צורה). ועדיין, ילדים נתקלים בתסכולים, פחדים, כשלונות ומכשולים. אז איך הם מתמודדים כשהם לא מצליחים לעמוד בקושי?

כאמור, בהתחלה אנחנו האמצעי של ההירגעות וזו גם הדוגמא של הילד איך להתמודד עם מצוקה- הוא בוכה ועזרה מגיעה. או שהוא מתלונן בדרכו ואמא ואבא מגיבים לכך. כשילד נכנס למסגרות חינוכיות עליו ללמוד לראשונה לקבל עזרה מאנשים חדשים, בדרכים שונות. המענה שהוא מקבל (שהינו באופן בלתי נמנע שונה מהמענה ההורי) מצריך אותו להתאים את עצמו ולפתח מנגנוני הירגעות עצמיים. ניתן לראות ילדים שמגיבים שונה בבית ומחוצה לו -בהתאם לסוג המענה לו הם זוכים במקרה של בכי כפורקן ואיתות למצוקה, הסתגרות, או הבעות עצב ותקשורת מילולית ישירה.

כשם שאנו מלמדים את ילדינו לומר כשלא נעים להם משהו או לשמור על כבוד גופם והמרחב שלהם, כך יעזור לנו ולהם אם נצייד אותם בכלים להתמודד עם העולם. דווקא כאשר הם חשים שלא טוב להם ולא כיבדו את רצונותיהם.

אני מוצאת כי אחד האמצעים החשובים ביותר בחינוך ילדים זה ללמד אותם לזהות כשהם במצוקה ולאפשר להם להשתמש בארגז הכלים שלהם על מנת להירגע. המטאפורה של ארגז הכלים היא כשל מחסן דינאמי, שניתן להכניס אליו רעיונות במידת הצורך ולהתאים לצרכי הילד.

נו... אז איך עושים את זה ? איך מלמדים ילד בוכה ׳לרדת מהעץ׳ ולהירגע?

השלב הראשון בתהליך הוא לזהות ולמפות את הקשיים של הילד- ממה הוא צריך להירגע כרגע?

דוגמאות נפוצות (ובואו נשים בצד רגע צרכים פיזיולוגים כמו רעב, ועייפות) כוללות טווח של תחושות קשות. למשל: תסכול מול קושי/ כישלון, קנאה, כאב, עלבון, תחושה שמחליטים במקומו, שגוזלים ממנו משהו, שנעשה אקט לא הגון או לא רצוי כלפיו. לפעמים אלו דברים ״לא הגיוניים״ כמו הצפייה שלו שננחש שהוא רצה להכנס ראשון לחדר, או מזלג בצבע אחר. פעמים אחרות ישנם תסכולים יותר צפויים כמו ״אני רציתי לבד״ שמאפיינים את תחילת העצמאות.

כולנו מכירים פחות או יותר את הרגישויות הספציפיות של ילדינו. יש להתייחס גם להקשר בו ההתפרצויות הרגשית קורות- לרוב המצבים הללו מועצמים בתנאי עייפות, רעב או תחת שינויים רגשיים מכבידים בסביבה. נוכל לפתוח במשפט מכוון כגון; ״אני חושבת שאתה עייף/ כועס/ נעלב. אתה יודע למה? כי כשאתה לא עייף/כועס/ נעלב אתה במצב רוח טוב, משתף פעולה ומקשיב, ולא בוכה ככה״. משפט כזה לבד עשוי להרגיע ולגייס מודעות מצד הקטנים.

השלב השני, והנגזר מקודמו, מצריך מההורים עבודת בלשות משותפת- לנסות ולזהות מניסיונם כיצד ילדם (והם- מולו) מתמודדים במצבי קושי, ומה עבד/ לא עבד בעבר. כלומר- מה נמצא כבר בארגז הכלים והאם זה שימושי. יש ילדים שניתן בקלות לזהות כי הם לרוב נענים להסחת דעת, חיבוק, שקט, זמן לעצמם וכדומה. לעומת זאת, ישנם מצבים שהתגובה אינה ברורה. מקרים כמו השתטחות על הרצפה אולי משיגים את תשומת הלב של ההורה שעשוי להזדעק, להתעלם או לכעוס. בפועל אנחנו לא תמיד יודעים איך נכון להגיב אל האקט המלבב הזה, והתגובה שלנו לא תמיד אחידה אלא תלויה בסביבה. ניתן לבחון סיטואציות קודמות ולנסות לאתר מה התרחש שם.

בשלב השלישי ניתן להציע לילד פתרונות, ולראות אם הוא מוכן לאמץ אותם. ההצעות צריכות להיות לאורך תקופה של מספר שבועות או אפילו חודשים. זאת על מנת לאפשר הזדמנות למגוון התמודדויות ודרכי פתרונות אפשריים. גם אם הצעה לא התקבלה לראשונה, זה לא אומר שהיא לא תתאים בשלב מאוחר. אל תחששו להציע ולהתנסות- לפעמים במקרה עולים על רעיון שעובד כמו כפפה ליד.

למשל- ניתן להציע לילד להיכנס למיטה או לחדר על מנת להירגע, לעשות רגע שיחה בצד, להציע הסחת דעת לפעילות חלופית אהובה, לשיר או לשמוע מוזיקה, להמציא סיפור או משל על הקושי, להשתמש בהומור הפוך, או לאפשר הפוגה מהסיטואציה ע״י מגע ותמיכה רגשית ממוקדת. בגילאים בוגרים יותר ניתן לבקש מהילד להעלות פתרון למצב (ובכך לתת לו את השליטה), ולשוחח על המצוקה תוך הכלה והכרה בקושי.

חשוב שהכלים יהיו דברים שיחסית זמנים וקלים להשגה. לא תמיד ניתן ללכת לחדר או למיטה אבל כן ניתן לרוב לקחת פסק זמן מהסיטואציה, לספור בלב, לקחת כמה נשימות מרגיעות, לבקש מהורה או מורה לדבר או לקבל תמיכה רגשית, להביע את המצוקה במילים ולא במעשים.. אני פחות מעודדת לפתח תלות בהרגעה ע״י אכילה שכן יש כאן ערבוב בין מצב של רעב לבין נחמה. מעבר לשלב היניקה, ניתן להפריד בין רעב לבין מצוקה רגשית ולאפשר פתרון שיותר קשור לסיטואציה לדוגמא; במריבה בין חברים לעשות הפרדת כוחות ולקחת פסק זמן לעצמי. להיות בהצפת יתר והשתוללות ניתן להיענות ע״י מעבר למקום שקט ונטרול גירויים. ככול שניתן, נשאף לתת פיצוי ונחמה רגשיים ופחות בתלות בלעדית בעזרים חומרים (ממתק, סמארטפון, הפתעה וכו׳).

בשלב הרביעי והאחרון נחזור ונזכיר לילדינו אודות הכלים הזמינים לילד ונחזק את תחושת הבחירה החופשית בהתמודדות שלו עם הקושי. נדבר בטון מרגיע ונשאל כחלק משינון וההטמעה-איך אנחנו נרגעים? מה יעזור לך כרגע? ולתת להם לסיים את התשובה. תוך תקופה קצרה הם ילמדו לשלוף את הפתרונות המוסכמים שעובדים עבור כל ילד, במצבים השונים.

כל הצעדים הללו נועדו על מנת לעודד את השינון לאמצעי ההרגעה. המטרה היא לייצר מצב שהפתרון יבוא מהילד וכי הוא ירגיש שהוא בוחר להפסיק את התגובה הרגשית ולהירגע מרצונו. הנקודה הזאת של הבחירה מעצימה ומייצרת תחושת שליטה, והללו לבדם מסייעים לילד להירגע ולחוש בטוח יותר במצב המעורער.

חשוב להתייחס גם לקושי שלהם בסיטואציה לוותר על הכעס, עלבון, עצב. על מנת שיסכימו לעשות זאת הם צריכים לחוש שרואים את הקושי שלהם, מבינים למה הם מגיבים כך, ושאנו ההורים נמצאים לצידם כדי להזכיר להם לבחור באפשרויות להירגע.

לרוב הם יטו לעבר הבחירה החופשית של להירגע, כל עוד היא אינה הפסד של הרווחים הרגשיים של תשומת הלב בעקבות ביטויי המצוקה. כלומר הם יסכימו להקשיב ולהפסיק לבכות בתנאי שהם חשים שיש פורקן ומזור לכאב שלהם. המסר שלנו הוא- אני מכיר בקושי שלך, רוצה להקל עליך ומאמין שאתה יכול להתגבר על זה. זאת הבחירה שלך איך נעשה זאת. התוצאה הרצויה היא בחירה להירגע מתוך תובנה ושיקול שעדיף לזכות בתמיכה והקלה, על פני לבחור בתגובה רגשית מוגזמת.

עקרון שאני תמיד חוזרת עליו הוא-שכאשר אנחנו במצוקה משאבי הריכוז שלנו מאוד נמוכים. לכן ניתן לחזור ולשאול בסבלנות: איך אמרנו שאנחנו נרגעים? לקחת פסק זמן עוזר לך- או שעדיף שנשב יחד עד שתירגעי? במקרים אלו נאסוף ונחבק ו׳נציל׳ אותם מעצמם אך נשאף בעצם לתת להם חבל לרדת מההר הזה שעליו טיפסו. משמעות הדבר שניתן תזכורת לכלי המרגיע ונעניק להם את זכות הבחירה. ברגע שהכלים להירגעות מוכרים וזמינים לילד -הוא חווה על בשרו את האפקטיביות של השימוש בכלי. לכן סביר כי עם הזמן הם יענו בקלות או במהירות יחסית לפתרון ההירגעות. יש לצפות שתוך תקופה קצרה כלי זה יהפוך להיות בשימוש אוטומטי עבור הילד ויקצר משמעותית את ההתמודדות מול המועקה. בדרך זו הם ילמדו לזהות ולהביע במילים את הכאב שלהם וכך יש סיכוי טוב יותר שיצליחו לקבל סיוע מותאם מהסביבה.

יש לזכור שכלים שונים מתאימים לילדים שונים, וכמובן שישנם שינויים עם ההתפתחות. לכן כלים צריכים לעבור התאמה. ילדים קטנים מגיבים על פי רוב היטב למגע, בעוד שחלק מהמתבגרים עשויים לחוות אותו כחדירה לפרטיותם. הגמישות המחשבתית שלנו כ״בלשים להירגעות״ תשמש לילדים שלנו מודל איך להיות גמישים בעצמם, ולמצוא תשובות יצירתיות לבעיות בעולמם.

מה שבטוח הוא שעצם השיח הזה, שמעורר מודעות לרגשות ולקשיים וליכולת האישית שלהם להשיג מענה לצרכים - היא מתנה אדירה שתשמש אותם לאורך החיים.